נטייה להשמנה בהסתכלות הוליסטית 

תמיד נאמר לנו כי נטייה להשמנה היא תורשתית ואינה ניתנת לטיפול, מלבד השגחה על אורח חיים נכון המונע השמנה. אך האומנם זה כך?

 הנטייה להשמנה היא אחד הגורמים המייאשים ביותר את האדם הממוצע המנסה לרדת במשקלו. כאשר הוא יודע כי הוא סובל מנטייה להשמנה, ברור לו לאדם כי כל חייו יאלץ להקפיד על תזונתו ועל אורח חייו, שאם לא כן יעלה משקלו. גם דיאטות מוצלחות, שהושגה בהן ירידה נאה במשקל, מלוות בתחושות יאוש לאחריהן בגלל ההבנה שיש להמשיך להקפיד ולשמור על המשקל החדש למשך כל החיים. רק למעט מאיתנו יש כוח רצון מספיק (או מוכנות לסבול) כדי לעמוד במשימה הזו ואכן פעמים רבות אנו שוב מעלים במשקלנו לאחר הדיאטה. התחושה היא שהנטייה להשמין היא גזירת גורל שאין מנוס ממנה. לא פלא שאנשים רבים כל כך מתייאשים מהמאבק במשקל ובנטייה לעלות במשקל, שכן הוא נתפס כמאבק חסר סיכוי. למעשה, אמונה ידועה היא כי הנטייה להשמנה הינה תורשתית, ובתור שכזו אין דרך לשנותה. כל שנוכל לעשות הוא לעצב את חיינו בהתאם לנטייה הזו.

 אך האומנם לא ניתן לטפל בנטייה להשמנה?

 ראשית יש להבדיל בין תורשה לגנטיקה. נטייה גנטית להשמנה היא תוצאה של הרכב מסויים של ה DNA בגופנו שגורם לכך שהוא נוטה להיות בעל מבנה מסויים, בד"כ בינוני או רחב, ולצבור שומנים. נטייה כזו היא אכן קשה לטיפול. למעשה, בלתי אפשרי לטפל בה ללא הנדסה גנטית המתערבת ברמת התא. תוצאותיה של התערבות כזו הן כל כך חמורות מבחינה פיזית, נפשית ורוחנית, עד שמוטב להתייחס אליה כאל רעיון חסר כל ביסוס. למעשה, הניסיון הנפוץ להגיע למראה גוף רזה על פי הדרישה החברתית, תוך מאבק במבנה הטבעי של הגוף, מהווה סוג של הנדסה גנטית שכזו ותוצאותיה הנפשיות והרגשיות ידועות לכולנו.

 אולם נטייה להשמנה עשויה להיות תוצאה של שתי סיבות נוספות – השמנה תורשתית והשמנה תגובתית. השמנה תורשתית היא תוצאה של מסרים שהועברו אלינו על ידי הורינו והסביבה הקרובה לנו. ידוע לנו כי פעמים רבות אנו פותרים מצוקות רגשיות על ידי אכילה (הסיבות לכך פורטו במאמר קודם שלי, על הדיאטה ההוליסטית). אם הורינו, לדוגמא, נוטים בעצמם להמנע מהבעה רגשית ולטפל ברגשותיהם על ידי אכילה, וכך גם טיפלו ברגשותינו, הרי שלמדנו לטפל ברגשותינו על ידי אכילה. אכילת יתר רגשית כזו מובילה, כמובן, להשמנה. מעניין שנטייה כזו, לטפל ברגשות דרך האוכל, עשויה לעבור גם היא דרך הגנים שאנו מקבלים מהורינו, אך היא תמצא ב"מעטפת" של הגנטיקה, במקום שניתן לשינוי ללא השלכות חמורות כשם שעלולות להיות לניסיון לשנות את מבנה הגוף עצמו. יתכן שגם הורינו ירשו את הנטיה הזו מהוריהם. למעשה, כל אחד מאיתנו נושא בתוכו את הנטייה לפתור בעיות רגשיות על ידי מזון, פשוט משום שהעיסוק ברגשות הפך להיות "פופולרי" יותר רק במאה הקודמת. העולם בו חיו אבות אבותינו היה הרבה פחות רגשי מהעולם בו חיים אנו כיום, והקושי בחיבור לרגשות הוא מטען שכמעט כולנו נושאים היום בתוכנו ואשר קיבלנו אותו בתורשה מאותם בני משפחה רחוקים שחיו אז, ומאבות אבותיהם. אותו עולם מוקדם, שמיעט בחיבור רגשי ובדו שיח רגשי, מספק לנו עוד הסבר לקיומה של נטייה להשמנה.

 אותם אבות אבותינו חיו בעולם שהיה עסוק בהישרדות ברמה הפיזית. השפע שאנו חווים כיום, בחלקים נרחבים של החברה המערבית, הוא יצירה של עשרות השנים האחרונות בלבד, ולכל היותר מתחילת המאה הקודמת. עד אז העולם, והאנשים בו, ידעו תקופות לא מעטות של רעב וקושי לכלכל את עצמם. החקלאות לא היתה מפותחת מספיק, הטכנולוגיה פרימיטיבית, ושיטות יצור המזון היו מוגבלות ביותר. האדם היה נתון הרבה יותר מהיום לחסדי הטבע, ותרבויות רבות, בעיקר מאזורי אירופה, חוו רעב לעיתים קרובות. בתגובה לאיום הקיומי הזה גוף האדם פיתח מנגנון של צבירת שומנים לימים רעים. לכן, בתקופות רבות אדם מלא נחשב לאטרקטיבי יותר, משום שהוא נתפס כבריא יותר ומועמד טוב יותר לבניית משפחה. ההתפתחות הטכנולוגית העצומה במאה השנים האחרונות גרמה לכך שהמזון זמין אלפי מונים יותר משהיה בעבר, ורובנו איננו עסוקים בשאלה אם יהיה לנו מזון מחר בבוקר. חייהם של אותם חלקים בחברה המערבית הסובלים כיום מרעב ותת תזונה, מושפעים  ממדיניות חברתית וכלכלית מסויימת, ולא מתקופות רעב עולמיות.

 מרגע שהפך המזון להיות זמין בצורה כזו, היה הגוף שלנו אמור להשתנות בהתאם ולהפסיק לצבור שומנים "ליום רע". אך הגוף שלנו משתנה בקצב איטי בהרבה, כך שאף על פי שהמזון זמין בהרבה ועתיר קלוריות הרבה יותר משהיה אי פעם, גופנו ממשיך להתכונן לימים רעים אפשריים, והופך חלקים ממנו לשומן כאשר ניתנת לו ההזדמנות לכך. אלה מאיתנו שמוצאם מאזורים גאוגרפיים שסבלו מתקופות רעב לאורך ההיסטוריה, נושאים את הנטיה להשמין הרבה יותר מאלה שמוצאם מאזורים אחרים, כמו הסהר הפורה, שסבלו פחות מרעב. אנו טוענים אם כן, שבעולם המודרני, בחברת השפע, היתה הנטיה להשמנה אמורה להעלם, פשוט משום שהחשש מפני מחסור במזון הפך להיות קטן מאד.

 אך מדוע אנו טוענים כנגד הנטיה של הגוף לצבור שומנים? האומנם אין עוד עלינו איומים קיומיים? האומנם הפך העולם למקום בטוח? אכן, המזון שכיח בהרבה וזמין בהרבה, ולאוכלוסיות רבות הוא אינו מהווה עוד מקור לדאגה. אך האיומים לא נעלמו מן העולם. הם פשוט השתנו והפכו כיום להיות "גבוהים" יותר – הם עברו להתקיים במישורי חיים אחרים. כאשר מזוננו מובטח בד"כ אנו פנויים להתפתח אישית, לנסות להיות אנשים יוצרים, בונים, ופנויים יותר לספק תשומת לב לעולמנו הרגשי. גם עולמות אלה של יצירה ורגש עלולים להיות מאוימים. אדם החי סביבה שאינה מכבדת אותו, לדוגמא, עשוי לחוש איום על דימויו העצמי ועל יכולתו לבטא את עצמו, כאשר הוא נתקל בביקורת של סביבתו. אשה החיה תחת שליטה רודנית של בעלה אינה מודאגת דווקא מכך שלא יהיה לה מה לאכול. היא מודאגת וחרדה משום שהיא חשה כי אינה מסוגלת להתפתח, מתקשה לבטא את עצמה כאם, רצונותיה אינם נחשבים, וכו'. אדם שלמד מקצוע "נחשב" וחש מחויב חברתית להתקדם במעמדו, יתקשה לעזוב עבודה מתסכלת ולהתפנות לגידול תוכים, למשל, מחשש הביקורת שתוטח בו על ידי קרוביו וסביבתו. אלו הם אינם איומים על הגוף הפיזי אלא על הנפש. אולם כאן נמצאת המלכודת -  בגלל הקשר הקיים בין הגוף והנפש  וההשפעות ההדדיות שלהם זה על זה, כאשר הנפש חשה מאוימת הגוף חש את האיום גם הוא. אך בעוד שהנפש עשויה להגיב לאיום בתחושות דכדוך, כעס, תסכול, וכו', הגוף מגיב בדרך שהוא מכיר – בצבירת שומן!

 הנטיה הזו של הגוף לצבור שומנים בתגובה לאיומים רגשיים ונפשיים גורמת לכך שכאשר אנו מרגישים מאוימים רגשית אנו משמינים, וכאשר אנו מתוסכלים אנו משמינים, וכאשר אנו סוחבים איתנו עוינות בלתי פתורה אנו משמינים, וכאשר אנו בודדים אנו משמינים, וכאשר אנו סובלים מהתעללות רגשית אנו משמינים, וכו'. לכך נוספת הנטיה שלנו לטפל בקשיים רגשיים על ידי מזון, ואנו מוצאים את עצמנו מחמירים את הבעיה על ידי אכילת יתר, המספקת לגוף עוד מזון שאותו יוכל להפוך לעוד שומן. זוהי ההשמנה התגובתית, בה העליה במשקל מתרחשת בתגובה לאירוע, או תקופת חיים, שיש בה משמעות של איום כזה או אחר על גופנו, אך גם על נפשנו, רגשותינו, וכו'. ניקח לדוגמא מקרה של אשה שעלתה במשקל בתקופת ההיריון, ואינה מצליחה מאז לחזור למשקל שלפני. לא רק זאת, היא לפתע פיתחה נטייה להשמנה שלא היתה כה בולטת לפני כן. ניתן לפרש את קשייה לרדת במשקל בשינויים הורמונליים שהיא עוברת, בשינוי באורח חייה, בהגבלת פעילותה, וכו'. אך פעמים רבות צבירת השומן לאחר ההיריון והקושי לרדת במשקל הם תוצאה של דאגה עמוקה המתחילה לקנן בה – דאגה לאינדיבידואליות שלה. יש האומרים שכאשר אמר האל לאשה "בעצב תלדי בנים", הוא התכוון לקושי שבויתור הנדרש ממנה על עצמיותה, לטובת דאגה אינסופית ומתן תשומת לב כמעט מלאה ליצור האנושי שהיא מביאה לעולם. זהו הויתור על האגו ועל העצמי לטובת ישות אחרת. על אף הרצון הברור בהבאת צאצאים לעולם, בכל אחד מאיתנו קיימת השאיפה לפעולה למען עצמו, ואנו מאמינים כי אנו דואגים לעצמנו בצורה הטובה ביותר כאשר אנו דואגים רק לעצמנו. הולדת הילדים מהווה דרישה לויתור , בד"כ תמידי, על השאיפה הזו. הדאגה המתעוררת בנפש עם הויתור הזה משדרת לגוף על קיומו של איום לעצמי, והוא עלול להגיב לכך בצבירה של שומן ובעליה במשקל. המצב עוד מחמיר, כמובן, כאשר מדובר בהריונות לא רצויים, או כאשר האשה אינה מוכנה להם כראוי. כמובן שקיימים גם מקרים הפוכים, בהם מצבי מתח ממושכים מביאים להפחתה בתיאבון ולירידה במשקל. אלו מצבים הראויים לניתוח נפרד, משום שמעורבת בהם נטייה אחרת של הגוף והנפש, בדרך כלל נסיון "להעלם" אל מול האיום.

 החיים המודרניים מכילים בתוכם הרבה מאד גורמים המסוגלים לעורר תחושה של איום קיומי פנימי בשל השפעתם על הנפש, הרגש והרוח שלנו. במאמר נוסף אפרט את ההשפעה הזו על הנטייה להשמנה. מובן, אם כן, שכדי לצמצם את נטייתו של הגוף לצבור שומנים חשוב לצמצם את תחושת האיום הפנימי, על ידי טיפול בגורמים המעוררים אותו. לעיתים יהיה מדובר בצמצום נטייתה של הנפש, בגלל ניסיון חיים קשה, לפרש מצבים תמימים כמאיימים. לעיתים יהיה צורך לשנות את אורח החיים. למשל, אדם העובד בעבודה שהוא חש בה חוסר מיצוי ותסכול מתמשך, חווה איום פנימי על הסיכוי שיוכל לבטא אי פעם את כישוריו ויכולתו האמיתיים, ואיום זה עלול להוביל להשמנת יתר. אדם זה עשוי לשקול שינוי מקצועי, אם בתחום המקצוע ואם בשינוי מקצועי כולל. לעיתים יהיה צורך במסע לגילוי עצמי ובהעמקת המודעות העצמית במובן של הכרה בדחפים, רגשות ורצונות מודחקים, המהווים את מי שאנו באמת אולם חוששים לבטא אותם בגלוי בגלל השפעות סביבתיות. וכמובן, לעיתים יהיה גם צורך בשנוי הרגלי חיים של תזונה לא בריאה. אם אנו מחזיקים בתעודות הערכה של רשתות המזון המהיר על כמויות ההמבורגרים שאנו אוכלים, ואם פרות נמנעות מלהסתובב לידנו מחשש שיהפכו לסטייק, אנו נשמין גם אם נפתור לחלוטין את תחושת האיום הפנימי. כיום קיימות שיטות נהדרות המסוגלות לסייע לפרוק מן הגוף מתחים שליליים, לאזן את התנועה הפנימית, לסייע בחיבור הפנימי, להקטין בכך את תחושת האיום הפנימי שרובנו נושאים בתוכנו, ולסייע בצמצום הנטייה להשמנה.